בהרבה ייעוצים לפני שההורים מתחילים לספר לי על הקושי שהם חווים עם ההתנהגות של הילד, הם יקדימו ויספרו לי כמה הוא רגיש וחכם.
כמה הוא באמת רגיש וחכם בצורה יוצאת דופן.
עד פה זה באמת נפלא, ואני בטוחה שההורים יודעים שהילד שלהם מאוד חכם ורגיש.
אז איפה הבעיה?
הבעיה מתחילה מבחינתי, כשההורים מחברים באופן לא מודע בין הרגישות של הילד, החוכמה שלו, להתנהגות השלילית, להתפרצויות ולהתקפי זעם.
זה הפך להיות מעין הסבר להתנהגות השלילית.
כאילו יש איזו שהיא אמונה פנימית סמויה, שאם אתה ילד מאוד חכם ורגיש, ככל הנראה יהיו לך בעיות התנהגותיות או שכל הבעיות שלנו איתך קשורים לזה שאתה חכם מאוד.
למה זה בעייתי?
-
אם ההתנהגות הבעייתי של הילד קשורה לכמה אתה ילד חכם ורגיש אז "הלך עלינו ההורים", איך נוכל לטפל בזה? זה בעצם נגזרת של החוכמה? הרגישות?
-
אם אני כהורה יוצר קשר לוגי בין ההתנהגות השלילית לבין הרגישות והחוכמה (גם אם הקשר רק בראש שלי ואני לא אומר לילד במילים כלום) אני בעצם בלי מילים מסיר אחריות מהילד על הבחירה שלו בדרך הזו, בהתנהגות הבעייתית והרי זה לא מה שאנחנו רוצים.
-
אם זה קשור לחוכמה אז למה אני בא בתלונות אל הילד? הוא לא אשם.
-
כאשר אני כהורה רואה קשר בין הדברים, אני אומר לילד בלי מילים: "אי אפשר להיות חכם, רגיש בצורה מדהימה ועדיין להתנהג יפה" והרי זה ממש לא המסר שאנחנו מאמינים בו ורוצים להעביר לילד שלנו.
תנתקו את הקשר הזה, הילד שלכם יכול להיות באמת קסם של חוכמה, רגישות, בגרות ולהתנהג יפה.
לשתף איתכם פעולה.
למחשבות שלנו יש המון השפעה על החינוך של הילדים שלנו, לפעמים הרבה יותר מהמילים שלנו.
