כבני אדם אנחנו עסוקים לרוב בלעשות לעצמנו "מסדר פאקים"
-
איפה אני לא בסדר?
-
איפה טעיתי?
-
איזה מילה אמרתי לילד שלא הייתי צריכה ואיפה הייתי חסרת סבלנות?
-
איזה קמט הצטרף לפנים שלי וכמה קילו עליתי…..
בגדול אנחנו לא קלים עם עצמנו, יש לנו נטייה להלקאה עצמית שלא נגמרת.
מצד אחד למנגנון הזה יש הרבה יתרונות, אנחנו שואפים להתקדם ולהשתפר.
מצד שני זו אנרגיה של חוסר שביעות רצון שאופפת אותנו, תחושת תסכול ובכלל מבאעס להרגיש שאנחנו לא מספיק.
העניין הכי אבסורד במנגנון הזה שאף פעם לא מגיעים ליעד ומבסוטים, זה מעין יעדים זזים ותחושה שאנחנו ככה רוב הזמן למרות שאנחנו גדלים, צומחים, משתנים ומתפתחים.
עם אותו מנגנון, עם אותה תפיסה אנחנו מסתכלים על הילדים, רוב היום אנחנו במחשבות על מה הם לא….
-
אנחנו נשים לב למתי הם לא הקשיבו?
-
מתי לא עזרו?
-
מתי לא חלקו?
-
מתי המורה העירה?
ובכלל רוב הזמן העיסוק שלנו יהיה באיפה צריך לתקן ולחנך…..
העניין שעם הילדים ההפסד שלנו הוא כפול ומכופל.
קודם כל אנחנו בתחושה שאנחנו מבואעסים על עצמנו כי ככה הילדים שלנו מתנהגים.
דבר שני אנחנו לא נהנים מהם כי לא משנה כמה מקסימים הם היו באותו יום, אנחנו לרוב נראה אצלם את המקומות שהם לא היו בסדר.
והנקודה הכי מבאעסת זה שאצל הילד יש מנגנון כזה, לא מודע, שככל שאמא\אבא מעירים לי יותר, ככל שמתעסקים איתי בשלילי, אני הופך להתנהג פחות ופחות טוב…(כמובן לא בכוונה, ממש באופן לא מודע)
זאת אומרת שעם כל ההערות הלא נגמרות שלנו אנחנו משיגים אפקט הפוך.
אז בואו קחו לכם שבוע שאתם כותבים לעצמכם כל יום 5 דברים טובים על עצמכם (מבטיחה שיש לכם מלא על מה) ו5 דברים טובים על הילדים שלכם.
ממש כל יום לכתוב פיזית (בפלאפון גם תופס :-)) דברים חיובים שאתם רואים על עצמכם ועם הילדים, אם תצליחו להוסיף 5 על בן\בת הזוג זה יהיה בכלל מעולה.
שיהיה לכולנו שבוע מלא ברגעים קטנים מעוררי שמחה.
