זה משפט שיצא לי לחזור עליו לא מעט השבוע בקליניקה.
שנים הרגשתי שהילדים שלי הם דוגמני הבית שלי.
בהתחלה כשרק הפכתי לאמא כל דבר חיובי בהם הרגיש לי כאילו אני אם השנה.
כל התנהגות שלילית הרגשתי שנכשלתי.
כשהפכתי להיות מנחת הורים זה העצים, כי עכשיו כשהם התנהגו לא יפה הרגשתי כישלון כאמא וכמנחת הורים ואל דאגה לא ויתרתי על התעופה העצמית כשהם התנהגו יפה.
שאלה ראשונה זה:
האם זה נכון? האם באמת הילדים שלנו מייצגים אותנו בהצלחות ובכשלונות שלהם?
שאלה נוספת, האם יש לנו שליטה על התנהגות ילדינו?
ודבר נוסף איך אני כהורה יכול להנהיג את הבית כשאני בעצם מריונטה של התנהגות ילדיי.
בוקר אחד אני מרגיש הורה השנה ויום אחרי אני שפוף וקמל.
בעצם הילד שלי מנהל את עולמי הרגשי.
ככה בטוח לא אוכל להוביל אותו ולהנהיג את ילדיי.
חשוב שנזכור שילד ( האדם ) נולד עם בחירה חופשית.
ילד תמיד עושה מה שהוא רוצה, גם בזמן שהוא מקשיב לנו הוא עשה את מה שרצה, הוא רצה להקשיב 
.
.לכן אין לנו שליטה על הילדים ואנחנו לא יכולים להרגיש שזה בזכותנו או בגללנו.
כי דבר יכול להיות בזכותי או בגללי, רק אם הוא בשליטתי.
תפקידנו כמובן להסביר איך נכון להתנהל בעולם הזה, אבל כשהילד מתנהג כמו שאמרנו או הפוך ממה שאמרנו, הוא בעצם עשה מה שהוא רצה ולכן הוא לא מייצג אותנו ההורים.
כמובן שהרצון שלנו כהורים זה שהילד יבחר את מה אנחנו מאמינים שנכון עבורו, שירצה לראות בנו כמנהיג, ואת זה גישת שפר מלמדת, איך לגדל ילד שירצה להקשיב לי, לא שאני נלחמת בו ואיתו על העניין.
חשוב שנזכור שההצלחות הם שלהם וגם הכשלונות….
החלק שלנו זה שהילד יבין למה אנחנו מצפים ממנו, אחר כך, הבחירה היא כבר שלו.
אם נזכור את זה נוכל להיות יותר זקופים בהורות, פחות מריונטות של הילדים, הורים יותר מובילים מאשר מובלים.
ונוכל גם אולי קצת פחות לשפוט הורים אחרים שמתמודדים עם ילדים שמאתגרים אותם בכל מיני סיטואציות.
סופשבוע נעים לכולנו
התמונה מהאתר freepik
