הילד\ה מסרב לאכול או לא אוכל\ת טוב, מה אתם עושים?

Smiling young family of four having lunch with spaghetti at home. Focus on girl

“רָעָב היא תחושה הפוקדת אדם או חיה כאשר לא מסופק לה מזון במידה הנדרשת.
שיכוך הרעב הוא צורך בסיסי הקיים אצל כל בעלי החיים, אך האדם יכול לשלוט על צורך זה יותר מבעלי החיים”.

מכאן אנחנו יכולים להבין שלכל ילד יש מנגנון טיבעי של רעב ושובע, והתפקיד שלנו, ההורים, זה לספק לו מזון במידה הנדרשת.

זאת אומרת שאפשר להביא את הסוס אל השוקת אך לא להכריחו לשתות.

אני יכולה לספק לילדי את המזון שאני חושבת שמתאים עבורם, אך אני לא יכולה לגרום להם לאכול.

בעצם יש לנו 2 שחקנים בטנגו, שלכל אחד תפקיד אחר.

התפקיד שלנו ההורים – לספק את המזון.
התפקיד של הילד – לאכול.

מה קורה בפועל?

אנחנו ההורים בעשיה עצמה:
אנחנו משדלים, מפצירים, מאכילים, מבקשים שוב ושוב, כועסים, מאיימים ועוד
ובתחושה הפנימית:
דואגים, נלחצים, מתעצבנים, מרחמים וכו

זאת אומרת שאנחנו לוקחים תפקיד שהוא לא שלנו, אחריות על האכילה.
כשאנחנו משדלים, בודקים וכו אנחנו בעצם לוקחים אחריות על המנגנון הכל כך טבעי של הילדים שלנו.
אנחנו יכולים להגיש, האחריות של הילד היא לאכול.

למה זה כל כך חשוב לא לקחת על זה אחריות?

כי לאחריות יש תכונה מאוד מעניינת, היא לא מתחלקת ל2 , זאת אומרת אין אפשרות שגם אני וגם הילד שלי ניהיה אחראים, זה תמיד או אני או הוא, ואם אני לוקחת על זה אחריות, הוא כבר לא יקח.

בהגדרה למעלה למילה רעב, כתוב ” אך האדם יכול לשלוט על צורך זה יותר מבעלי החיים”, זאת אומרת שהילד יכול להתגבר אם ירצה על תחושת הרעב שלו.

אבל למה שירצה?
ראיתם פעם חתול רעב שמונחת לפניו קערת חלב והוא יסרב לאכול?

הרי כל מבוגר שרעב ויכול לאכול, ישמח לאכול (מלבד דיאטה ), למה שילד ירצה להתגבר על הרעב?

ההתגברות אצל הילד תתרחש, אם היא תשרת אותו באופן לא מודע לטנגו עם ההורים שלו.

אם מתוך אי האכילה זה ייצר לו טנגו (לא נכון) עם ההורים שלו, יהיה לו שווה להתגבר על הרעב.

הדרך הכי טובה לאפשר לילד לייצר חיבור טבעי למנגנון הזה, זה פשוט להעביר אליו את האחריות, לא לערבב בין התפקיד שלו לתפקיד שלנו, ולסמוך עליו שהוא מכיר הכי טוב את הגוף שלו.

התפקיד שלי להכין\להגיש, התפקיד שלך חמוד שלי לאכול.

היתה אצלי אמא בחוג, עם פעוטה בת שנה ומשהו, שסירבה לאכול, רצתה כל הזמן רק לינוק, האמא היתה מאוד מאוד לחוצה.

כל זמן שהיא היתה מגישה לילדה אוכל, היא היתה בלחץ, תאכל, לא תאכל, היתה משדלת, מנסה וכו

והילדה כמובן היתה צורחת, מתנגדת ולא אוכלת כמעט בכלל, רק יונקת.
בסדנא היא הבינה שהלחץ מייצר את התוצאה ההפוכה.

היא רוצה שהילדה תאכל אבל הפעולות שלה לא תורמת לעניין.
הלחץ חיזק את הטנגו הלא נכון בינה לבין הבת שלה.

ביקשתי ממנה להסיר אחריות מהאכילה של הילדה. האחריות שלך להציע ומאותו רגע את רגועה, סומכת על הילדה שהיא מכירה את הגוף שלה, ואם היא לא אכלה זה כי היא שבעה ולא כי היא מסרבת.

אני לא אשכח את התמונה שהיא שלחה לקבוצה , כשהפעוטה בכסא מתענגת על האוכל שלה.

כשאנחנו נתרכז בתפקיד שלנו, להגיש ולאכול , הילדים יתעסקו בתפקיד שלהם.

בתאבון 

השארת תגובה