כואב לי הלב עליה…..

כואב לי הלב עליה ….

לפני שנים כשעוד עבדתי בהייטק, באחד הימים הארוכים שלי במשרד, קיבלתי טלפון מהבת שלי כשהיא ממש אבל ממש בוכה, והויא סיפרה שאבא שלה כעס עליה.
היא התנהגה לא יפה ובעלי כעס עליה, היא התקשרה לבכות ולספר לי על “העוול” שנעשה לה.
ואיך שכאב לי הלב עליה.
אבל ממש, ניסיתי לדבר עם בעלי ולשאול אותו למה? וכמה? ואיך?
רחמתי עליה שככה הוא כעס עליה, אפשר היה אולי אחרת… ועוד ועוד , המדהים שאני בכלל לא הייתי בבית ? והיה לי הרבה מה להגיד לו, אבל על זה אכתוב בהזדמנות אחרת.

אני שומעת מהמון הורים את המשפט הזה כאשר הילד שלהם עצוב, בוכה, או כאשר הוא לא מרוצה ממשהו.
לפעמים הילד בוחר להתנהג לא יפה בבית, בבית הספר, או כאשר הוא בוכה כי הוא רוצה משהו אחד ואנחנו מרשים משהו אחר או לא מרשים בכלל.
ולנו ממש כואב הלב…..
עכשיו מה הבעיה שלי עם המשפט הזה? או בעצם מה הבעיה עם התחושות הללו?
זה הרי כל כך הגיוני שככה נרגיש, הילדים הם באמת בבת עינינו אז האוטומט שלנו זה לחמול, להגן.

באמת שאין לי שום בעיה עם התחושות האלו, הבעיה בעיני מתחילה בסיטואציה שבה הוא נאמר.

כאשר הילד בוחר להתנהג לא יפה בבית, בבית הספר, או כאשר הוא בוכה כי הוא רוצה משהו אחד ואנחנו מרשים משהו אחר או לא מרשים בכלל כאן מתחילה הבעיה .

הרי הבת שלי יכלה בקלות למנוע את הכעס של אבא שלה, או ילד שהמורה כעסה עליו בבית הספר.

אנחנו שוכחים שלילד יש אלטרנטיבה להימנע מהסיטואציה הזו, אם הוא רק יבחר להקשיב או להבין שמה שהוא רוצה לא ניתן לקבל כרגע.
רחמים על הילד באותה סיטואציה היא בעצם נתינת לגיטימציה להתנהגות הבעייתית ללא מילים.
למה איכפת לי מה השדר שלנו כהורים לילדים ללא מילים?
כי הילדים קולטים את זה, הם מבינים שהם צריכים להמשיך לבכות כי יש להם לגיטימציה.
ברגע שילד בוכה והוא מבין ללא מילים, שאין טעם, שהוא יכול לבחור אחרת, הוא לומד לקחת אחריות על הבחירות שלו ולשנות את ההתנהגות שלו.
אז אני החלטתי להשאיר את הכאבי לב שלי למצבים באמת מוצדקים ?

Freepik

השארת תגובה