למה סבתא שלך לא היתה זקוקה לחוג הורים?

עכשיו בטח תגידו לי:
· ” פעם היו יותר עקרות בית שנהגו להישאר עם הילדים בבית, היה להן יותר זמן ”
· “היום שני בני הזוג עובדים עד שעות מאוחרות ולא מבלים מספיק עם הילדים”
· “פעם משפחות חיו בחמולות קרוב להורים, היתה המון עזרה”
· “פעם לא היתה מודעות, הסבים והסבתות עשו מה שלמדו מהוריהם”

ואני אומרת, כל זה היה נכון, ועדיין, המציאות השתנתה, החיים דינמיים ועמוסים יותר.
אבל תכלס’ אין לזה שום קשר לחינוך הילדים שלנו.

איך אני יודעת?

כי חוגי ההורים מלאים עד אפס מקום באימהות עקרות בית, הורים בחינוך ביתי, הייטקיסטים, זוגות שגרים ליד ההורים, או כאלה שעשו רילוקיישן לסין.

מה שמעיד כל העובדה, ששום סיבה חיצונית לא קשורה לקושי שאנחנו חווים עם הילדים שלנו.

ההבדל המשמעותי ביותר ביננו לבין הסבתא שלנו, הוא תחושת החוסר אונים שלנו ההורים מול הילדים, קושי הולך וגובר, ההרגשה שמשהו לא עובד לנו.
איבדנו את הדבר הכל כך בסיסי הזה שנקרא הבטחון שלנו בסמכות.
אם בעבר מעמד ההורים ובכלל המבוגרים מאתנו, היה ברור ולא ניתן לערעור, היום לצערי זה כבר לא כך. המקום שלנו כהורים הולך ומתערער.

הסבתא שלך, זאת שלא חיפשה חוג הורים…היתה כל כך בטוחה במקום שלה, היא ניהלה ביד רמה את הבית, והילדים הלכו אחריה מבלי לערער על סמכותה.
למה? כי היא היתה בטוחה בסמכות שלה, לא היו לה ספקות.

אני מזמינה אותך לחשוב רגע, האם יש לך ספקות באופן בו את\ה מגדל\ת את ילדך?
האם את\ה מרגיש\ה שהמעמד שלך כהורה מעורער או ברור?

השארת תגובה