בעיות חברתיות אצל ילדים ומתבגרים

מכירים את זה?

“אולי תקבעי עם חברות?”

“ממוש ראיתי את חברות שלך בקניון, למה לא הלכת איתן?”

“אולי תזמיני את החברות שלך לישון פה? סרט?”

כשהילד שלנו בבית, לבד בחדר שעות או סתם רובץ על הספה בסלון ואנחנו רואים שהוא לא פורח חברתית אנחנו ממש נגמרים מזה.

מרוב שקשה לנו אנחנו ישר מנסים לחשוב מה אפשר לעשות? מה להציע ? מה לקנות?

אנחנו מנסים ומנסים ולרוב מרגישים שזה לא פותר את העניין.

אנחנו יושבים ומנהלים שיחות עם הילד על העניין, נותנים המון הסברים למה זו לא הדרך וכמה חברויות זה דבר חשוב. מונים בפני הילד המון הצעות ייעול אבל בדרך כלל נתקלים בסירוב מצד הילד להשתנות.

ואז כשכבר הילד יוצא לפגישה אנחנו כל כך שמחים, מרגישים שאולי הוא הבין ומשהו נפתר ואז שוב זה חוזר חלילה, ימים בחדר, עם עצמו.

אני פוגשת את התמודדות הזאת אצל המון הורים שאני מלווה ואף חוויתי זאת עם ילדי הפרטיים.

הורים תמיד מדווחים על קושי מאוד גדול לראות את זה מהצד, זה באמת מכאיב לנו מאוד!!! לראות את הילד במקום הזה.

אז מה עושים או אולי מה לא עושים???

מפסיקים לנסות מה שלא עובד

עד עכשיו הנאומים, ההסברים, השכנועים והכאב לב שלנו לא פתרו את הבעיה אז אולי עדיף להפסיק, לפרוש בשיא? חבל עלינו ועליהם.

מפרידים בין הרצון שלנו ובין מה שלא בשליטה שלנו

אנחנו לא יכולים לגרום לילד לצאת מהבית בניגוד לרצונו, ושום שכנוע לא יעזור אם הוא לא ירצה בעצמו.
רק הוא היחיד שיכול להוציא את עצמו ממצבו וזה יקרה אם רק ירצה בכך.

מי רוצה יותר ממי?

בלא מעט מקרים זה נראה כאילו לנו ההורים הרבה יותר חשוב שהילד ייצא לבלות מאשר לילד עצמו.

זה לא באמת המצב אבל ככל שאנחנו יותר מוטרדים ויותר לחוצים מהמצב החברתי של הילד, הילד מתחפר יותר ויותר במקום של “לא רוצה” “סבבה לי” וכו.

אנחנו מתבאעסים יותר מהילד אם הוא לא הלך לאיזה שהוא מפגש חברתי והאינטרס שהוא יצא וייפגש עם החברים שלו הופך להיות שלנו.

לכל אחד יש את המסע והדרך שלו

נקודה אחרונה ומאוד חשובה היא להבין שהילד הגיע לעולם לעבור את המסע שלו, להתמודד עם המעשים שלו והתוצאות שלהם, אנחנו כהורים יכולים לכוון ולהסביר אבל זה המסע שלו.

אי אפשר לעבור מסע בלי קשיים, שיפשופים ברגלים ונפילות בדרך, זה חלק מהמסע.

כאשר ילד מזהה (כמובן באופן לא מודע בכלל) שהנקודה שהוא נמצא בא קשה להורים שלו לעיתים זה יוצר אצלו שוב באופן לא מודע רצון להתמיד שם, המחיר שהוא משלם (לדוגמא החברתי) אל מול המקום שלו מול ההורים שווה לו לתשלום.

זה כמו בוקר מסוים שאנחנו כהורים לחוצים לצאת מוקדם ואפילו לא אמרנו לילדים, אבל פתאום הם הופכים להיות נורא איטיים, הם מרגישים בחושים שלהם שאנחנו מאוד לחוצים ושם הם אופן לא מודע לוחצים.

או ילד שכל יום זו מלחמה להעיר אותו בבוקר אבל בחופש הגדול ובשבת בבוקר הוא מזנק מהמיטה.

ילדים בדרכם המיוחדת מכירים אותנו ההורים יותר מאשר אנחנו מכירים את עצמנו.

לכן תלוו אותם במסע שלהם, תסמכו עליהם, תכוונו, תייעצו, תנחמו ולפעמים תכאבו איתם – אבל תזכרו זה המסע שלהם!

זו העזרה הכי גדולה שנוכל לתת כהורים.

שלכם,

מיטל

השארת תגובה