הרבה פעמים כשהייתי מבקשת משהו מהילדים שלי, אחרי דקה שתיים כאשר זה לא היה נעשה, ישר הייתי מבקשת שוב ושוב, מתעצבנת וכו.
הייתי מוצאת את עצמי אחרי הצהריים, מעירה כל הזמן .
לזו שלא עלתה להתקלח, הייתי מעירה שוב ושוב
לזו שלא אספה את המשחקים, הייתי משדלת ושוב מדברת
לשניים שרבים שם בחדר, ניסיתי להפריד, להבין, לפשר או לגשר
בגדול הייתי כל הזמן שומעת את הקול שלי.
הרגשתי ממש כמו רדיו, מוזיקת רקע קבועה בבית, והמוסיקה הזו זה הקול והאנרגיות שלי .
ממש מצאת החמה עד צאת הנשמה.
לפעמים זה גם היה לשבח ולהתלהב אבל בגדול קולי היה נשמע כל הזמן .
כמו שאמרתי ממש מוזיקת רקע .
לפעמים אחרי שהייתי מבקשת משהו ופתאום היתה נכנסת שיחת טלפון או כאשר פתאום הייתי עסוקה במשהו אחר, ריחפתי לרגע, לפעמים הייתי קולטת שהדבר נעשה בלי שתיזכרתי שוב ושוב ללא הרדיו ברקע.
ואז הבנתי כמה דברים:
1.שמעייף אותי להיות רדיו, כמות האנרגיות שלי מוגבלת בגוף.
2.זו לא האמא שחלמתי להיות. כל הזמן מעירה ועצבנית.
3.זה לא עוזר,אני חוזרת שוב ושוב על בקשות וזה לא משנה את המציאות ודווקא לפעמים כשאני מרפה, דברים יותר טובים קורים .
התחלתי לפני שאני חוזרת הביתה, אחרי הקפה ?, להגיד לעצמי להיות קצת 3 הקופים בבית.
ממש ככה .???
במקום רדיו, להיות קצת אילמת, חרשת ועיוורת.
לא צריך להגיב על כל דבר .
מה שלא נותנים לו מקום לא תופס נפח.
ככל שהתעסקתי יותר בעצמי, במשימות שלי, שמתי מוסיקה והתבוננתי, נתתי לבית לזרום, משהו קרה לי אבל משהו גדול יותר קרה לבית, לילדים.
מי מנסה?
להגיע הביתה או אפילו בבוקר ולהיות קצת משלושת הקופים???