תזכרו כלל חשוב ככל שאני ארצה עבור הילד שלי, כך הוא ירצה פחות

וככה שבוע אחרי שבוע, אני אוספת מהגן, מלבישה מהר מהר בבגד גוף ונעלי בלט, מעמיסה את הקטנה, גשם, שמש ולפעמים היא נכנסת לחוג ומשתפת פעולה ולפעמים עומדת בסירובה.

היא בשלה, מסרבת ואני בשלי, כעוסה, מרגישה שאני מתאמצת לקחת ולארגן והיא לא מעריכה ולא זורמת.

ואני לא אשכח את היום שבו הבנתי שאיבדתי את עצמי לדעת, שקצת ירדתי מהפסים.

על מה אני נאבקת?
על סיבוב עם חישוק??
על מה אני מבזבזת אנרגיה, כסף, ובעיקר כוחות נפשיים??

מי צריך לרצות את החוג? הגעתי למצב שאני רציתי שהיא תיהיה בחוג הזה, הרבה יותר ממנה.

וזה היה שיעור עצום בהורות.
אי אפשר לרצות עבור ילד, יותר מאשר הוא רוצה עבור עצמו.
זה לא עובד.

הורים מגיעים אלי לפגישות ומשתפים על כל מיני מאבקים וקשיים ואחד מהדברים שחוזרים זה המאבק על החוגים.
הורים אחרי יום עבודה רצים, משלמים ומוצאים את עצמם נאבקים.

חוגים זה נחמד ואפילו חשוב אבל רגע…. פרופורציות, החלק שלי כהורה זה להציע, לממן, להסיע בגיל הקטן אבל החלק ההכרחי של הילד זה לרצות.

אם זה לא קיים חבל על האנרגיות שלנו.

תזכרו כלל חשוב ככל שאני ארצה עבור הילד שלי, כך הוא ירצה פחות.
תזכרו מה החלק שלכם ותשארו רק בו.