המתייעצת: "מה פעם אחת? לא להתעצבן? היא עוד תחשוב שאני מרשה לדבר ככה"

אין תגובות
Seamless pattern for wallpaper, wrapping isolated on white illustration
המתייעצת: "מה פעם אחת? לא להתעצבן? היא עוד תחשוב שאני מרשה לדבר ככה"
אני: "כמה פעמים הערת? צעקת? הענשת?
היא: "הרבה……….."
אני: "עזר?"
היא: "לא"
אני: "אז יאללה תפרשי בשיא, לכי איתי השבוע"
היא: צוחקת על הסיטואציה, על עצמה ואומרת יאללה 😊
זה מדהים שכהורים אנחנו "מכורים" להיות על תקן מגיבים.
מבחינתנו לא להעיר שוב ושוב זה לא לחנך….
עכשיו העניין הוא שאנחנו הרי מעירים שוב ושוב, מאיימים וצועקים והילדים בשלהם.
אבל משהו בלהעיר, נותן לנו תחושה מדומיינת של טיפול בבעיה.
אולי זו לא הדרך?
אולי ההפך?
אני זוכרת את עצמי בעבר כשהייתי מבקשת משהו מהילדים שלי, אחרי דקה שתיים כאשר זה לא היה נעשה, ישר הייתי מבקשת שוב ושוב, מתעצבנת, מאיימת וכו.
הייתי מוצאת את עצמי אחרי הצהריים, מעירה כל הזמן.
לזו שלא עלתה להתקלח, הייתי מעירה שוב ושוב.
לזו שלא אספה את הבגדים שלה, הייתי משדלת ושוב מדברת.
לשניים שרבים שם בחדר, ניסיתי להפריד, להבין, לפשר או לגשר
בגדול הייתי כל הזמן שומעת את הקול שלי (וואווו זה היה מעייףףף)
הרגשתי ממש כמו מוזיקת רקע קבועה בבית, והמוזיקה הזו זה הקול והאנרגיות (המוגבלות) שלי .
ממש מצאת החמה עד צאת הנשמה.
הרגשתי שאם לא אעיר שוב ושוב זה כאילו "אישרתי את ההתנהגות", לא חינכתי והתפקיד ההורי היה נראה לי קשה, סיזיפי ולא נעים.
אבל לפעמים אחרי שהייתי מבקשת משהו ופתאום הייתה נכנסת שיחת טלפון או כאשר פתאום הייתי עסוקה במשהו אחר, ריחפתי לרגע, לפעמים הייתי קולטת שהדבר נעשה בלי שתזכרתי שוב ושוב, ודברים היו מסתדרים בלי ההתערבות שלי, ולפעמים הבעיה הייתה גם נשארת, אבל אין ספק שהעצבים וההערות החוזרות לא עזרו.
אבל אז הבנתי כמה דברים:
  • אין לי שליטה על ההתנהגות של הילדים, רק על התגובות שלי וזו בחירה שלי אם להיות "הנחש" שרוקד לחליל שלהם או להתנהל כמו האמא שאני רוצה להיות, ממליצה לכם בחום להשקיע את האנרגיות שלכם בלשנות את עצמכם, זה הדבר היחיד שבשליטתכם.
  • מעייף אותי להעיר כל היום, כמות האנרגיות שלי מוגבלת.
  • זו לא האמא שחלמתי להיות. כל הזמן מעירה ועצבנית, אז קדימה לפרוש בשיא.
  • זה לא עוזר, אני חוזרת שוב ושוב על בקשות וזה לא משנה את המציאות ודווקא לפעמים כשאני מרפה, דברים יותר טובים קורים .
  • אין חובה כזו להגיב על כל דבר, אפשר (ואפילו טוב יותר) לחנך בלי מילים.
  • הילדים יודעים מה מותר ומה אסור גם אם לא נעיר שוב ושוב
  • אצל הילדים מה שלא נותנים לו מקום, לא תופס נפח (אם נדייק לא רק אצל הילדים).
ככל שאני מתעסקת יותר בעצמי, בלשנות את התגובות שלי, בלהיות אמא מובילה ולא מובלת, משהו טוב קורה לי ומשהו עוד יותר טוב קורה לבית.
תנסו השבוע לבחור התנהגות אחת של ילד אחד ורק שם לשנות את האוטומט שלכם, ממש משהו אחד קטן.
שיהיה שבוע טוב
התמונה מהאתר  FreePik

מיטל חדד מסורי


השארת תגובה