לפני שילדתי את הבת הבכורה שלי, ידעתי מה אני לא רוצה להיות כאמא, ומה אני רוצה להיות.
אני זוכרת המון שבועות פנימיות שנשבעתי לעצמי שאת זה לא אעשה, ואת המשפט הזה לעולם לא אומר.
ואת השבועות של מה כן אומר ומה אדאג לתת.
הייתי דודה מנוסה עם קילומטרז עשיר ובאתי מאוד יודעת להורות….
בגדול באותו שלב הצלחתי פחות או יותר לעמוד בשבועות שנשבעתי, והרגשתי שאני עומדת בסטנדרטים של עצמי אבל לאט לאט הרגשתי יותר ויותר מותשת, בתפקיד שלא נגמר, תפקיד שדורש הרבה אבל וזה אבל גדול, התפקיד עם נקודת התחלה ושאין לו סוף.
זאת אומרת שאם יש דברים שהם ממש לא טבעיים לי אז זה לא שאני צריכה להשתדל חודש, אלא פשוט להיות משהו אחר חיים שלמים.
המון פעמים הרגשתי שאני מיטל, הלכתי לאיבוד בדרך, שדיי נגמרו לי החיים.
הם התמלאו באושר גדול ואהבה מטורפת (הראיה הבאתי עוד 4 ילדים אחריה ב"ה) אבל לאט לאט המון חלומות ורצונות שלי, של בן זוגי זזו הצידה.
התחושה היתה של עומס, והגעה לשעות הערב עם לשון בחוץ.
ריצה אינסופית.
עכשיו ברור שאם הייתי מביאה את הילדים שלי לרבע שעה בייביסטר או אפילו לחצי שנה (חס ושלום) אז הכל היה קטן עלי.
מה זה לשים את עצמי בצד למשך חצי שנה (חלומות, מחשבות, השתדלויות, לא להיות בשיאי, משברים וכו) , את זה אני רואה איך אפשר.
אבל חיים שלמים!!!! פה כבר עלו לי שאלות.
ההשתדלות שלי תמיד להגיב נכון, לא לכעוס שלא בצדק, לשים אותם ראשונים, לאהוב בכל מצב, היו אמיתות נפלאות אבל היישום…. אוי היישום.
וכל פעם שנפלתי או זזתי מהשבועות שלי, הרגשתי כל כך רע, שאני פוגעת בהם ושאני ממש כושלת בתפקיד שלי.
אז מה אני רוצה בעצם לומר?
הורות הרי זה תפקיד עתיק יומין, מאז ומעולם היו הורים, זה מה שמייצר את המשכיות העולם, אז איך זה שיש כל כך הרבה הגדרות לתפקיד ואיך זה שהוא משתנה כל הזמן.
הרי כל אדם רואה הורות בדרך אחרת, לפעמים נמצא מכנה משותף אבל המון פעמים ממש לא.
אני פוגשת הורים שלפי הראיה ההורית שלהם אני ממש אמא דרעק ולעומתם הורים שיראו בי מודל.
והיסטורית כל פעם שנבחן את עניין ההורות נראה התנהגויות שונות בעבר והבדלים בין תרבויות.
הגדרת התפקיד ממש מושפעת מרוח התקופה.
יש כמה דברים בסיסיים שאנחנו פחות או יותר כולם מסכימים עליהם אבל המנעד וההסתכלות שונה לגמרי.
ממש משתנה בין אדם לאדם ואפילו בין שני אחים שגדלו באותו בית, כל אחד יראה בהורות משהו אחר לגמרי.
לכן בעיני אין תנאים להורות, כל אחד הוא ההורה עבור הילד שלו והוא יגדל אותו כראות עניו (להוציא פסיכוזות וכו).
מי אנחנו שנשפוט.
כל אחד יכול לחשוב שמה שאנחנו עושים הוא ממש לא מקובל ולכן כל אחד מגדל את ילדיו כמו שהוא מאמין.
ילד נולד "במפעל הזה" ולכן הוא צריך את הדלק הזה, את ההורים שלו.
מה שמחבל לנו בהורות זה כל התנאים הפנימיים הלא נגמרים שלנו, כל השבועות הפנימיות.
תסמכו על הילדים שלכם שיכולים להתמודד מצויין גם עם הטעויות שלכם.
לא הבאנו אותם לרבע שעה, אי אפשר להיות בשיא כל החיים.
אם לא נצפה מאיתנו להיות מלאכים ונבין שעצם ההורות לא אומרת הימחקות יהיה לנו ההורים הרבה יותר טוב.
וכמובן כשטוב לנו,
טוב לכל הבית כולו.
