השביתה הבוקר פינתה לי קצת זמן לכתוב לכם 
נושא שעולה המון בזמן הייעוציים זה הקשר שיהיה לנו עם הילדים שלנו בעתיד.
האם הם יאהבו אותי כשיגדלו וירצו להיות איתי בקשר?
מה הם יחשבו עליי\ עלינו כשהם יגדלו?
ועוד המון שאלות שמנתחות את ההורות שלנו בהסתכלות לאחור.
תחשבו על זה שאם אני רוצה שהילדים שלי יאהבו אותי אז לכאורה זה מאוד פשוט, כל מה שהם ירצו אני אתן, מה רע? למה לא בעצם?
אני אעניק, אעשה בשבילם, אקל עליהם, אוותר להם ועוד ועוד…..
ככה בוודאות הם יאהבו אותי ואני אותם.
אבל וזה אבלללל גדול…….
זה ממש ממש לא התפקיד שלי לדאוג שהם יאהבו אותי.
זה גם לא יכולה להיות מטרה הורית…..אם הילדים שלי יאהבו אותי או לא זה שלהם לגמרי.
מאוד כיף לחיות בתחושה שאתה אוהב ומעריך את ההורים שלך אבל זה יכול להיות "תוצר לוואי" של התהליך ולא מטרה.
האהבה של ילדיי אלי זה ממש לא בחלקת האלוהים שלי וממש לא יכול להיות מה שינהל אותי.
כי אם זו תהיה המטרה, אני אפספס את המטרה הראשית שלי כהורה, שהיא בעצם להכין אותם לחיים.
אנחנו לא נהיה פה לעד ולא נוכל לסדר להם כל מכשול וליישר כל במפר…..
התפקיד שלנו בסופו של דבר זה להכין אותם לחיים, כדי שהם יכלו לקחת את העולם הזה אחרינו.
ובואו נודה על האמת לא מחכה להם עולם שכולו טוב, לונה פארק ובלוני הליום.
כולנו יודעים כמה העולם הזה הוא לא פשוט ויש הרבה עם מה להתמודד.
לכן כשאני אדרוש מהם, ולפעמים אכעס זו תהיה הדרך להכין אותם לחיים.
אף אחד בעולם לא ישמע אותם מדברים אליו בזלזול וימשיך לשוחח איתם כאילו כלום.
אף אחד בעולם לא יקבל התייחסות חצופה ומזלזלת ויחבק, אף אחד לא יחבק התנהגות אגואיסטית ועוד ועוד….
לכן כשאני לא מוותרת או מעירה, מסבירה, זה ממש ממש עבורם… אי אפשר ל"עבוד עליהם" שהעולם יסכים ויחיה בשלום עם כל התנהגות.
אני חושבת שהאהבה הגדולה שלי לילדים שלי, מחייבת אותי לנשוך שפתיים גם כשקשה לראות אותם לא מרוצים ממני ולהזכיר לעצמי שוב ושוב לשם מה התכנסנו….מה התפקיד שלי בסופו של דבר.
מאחלת לי ולכם שנצליח להתמקם נכון ומשם יגיעו ההחלטות הנכונות.
שבוע טוב לכולם.
