ההבנה שהדינמיקה שלנו עם הילדים היא כל כך קריטית מתחדדת לי משנה לשנה.

כשיצאתי לדרך כמנחת הורים לפני יותר מ-10 שנים, חשבתי לעצמי שאני עוזרת להורים לגדל ילדים שהם יותר משתפים פעולה, ילד שהגידול שלו יותר נעים, נינוח זורם.

עוזרת להם לשנות את האווירה בבית, שלא תהיה אווירה של כעס ומאבקים כל הזמן, ושהדברים יהיו יותר נינוחים.

עם השנים הבנתי שזה הרבה הרבה יותר מזה, הקשר שלנו עם הילדים, הריקוד שאנחנו רוקדים איתם לא נגמר בגיל 18.

ואם הריקוד הוא קשה הרבה פעמים הוא נמשך גם בגילאים הגדולים.

אני פוגשת שוב ושוב הורים שמגיעים בתחושה שאין להם אוויר "מילד" בן 20, 27, 37 ועוד…..

זאת אומרת זה לא משפיע רק על האווירה בבית וכו' אלא ממש על החיים שלי כהורה ועל איזה אדם הילד שלי צומח להיות.

ההבנה שהדינמיקה שלנו עם הילדים היא כל כך קריטית מתחדדת לי משנה לשנה.

אין לנו שום יכולת לשנות את הילדים, הם אישות עצמאית ובוחרת, אבל על איך אנחנו רוקדים איתם (בלי מילים), על זה יש לנו לגמרי שליטה.

ורק ההבנה העמוקה (בעיניי) לאיך הראש שלהם עובד, מה הרציונל שמנהל התנהגויות כל כך קשות, מאפשר לי כהורה להבין ולשנות את הצעדים שלי בריקוד.

ממש להבין ולהרגיש אחרת לגמרי.

ברגע שאני הבנתי איך הראש שלהם עובד, המון אוויר ואופטימיות נכנסה לי למערכת.

כשאמא "לילד" בן 35 (שממש ממש גומר אותה) כותבת לי לפני שבוע, אחרי הפגישה שלנו, "האם יתכן שיש ניסים", זה מחזק לי את ההבנה, כמה הנס העיקרי זה להבין את הראש שלהם, ואז אנחנו רק מאפשרים לכל הטוב שבהם לצאת החוצה.

מאחלת לכולנו שנצליח להיות במקום הנפשי הזה שרואה את הנס שמתחבא לפעמים מתחת להרבה קליפות.