הורים עם רגשות אשמה זה חדשות של אתמול, אבל את הסיפור על האמא שפגשתי בשבוע שעבר אני חייבת לשתף.
היא פנתה אליי עם בעיה לגבי הבת שלה, הילדה לא לומדת, לא מבלה עם חברים ובעצם דיי תקועה בבית. ואז האמא הוסיפה בטון ממש מתנצל "לפעמים היא רוצה שאשב לידה לפני שהיא נרדמת בלילה ולא תמיד זה מתאים לי, לפעמים יש לי עיסוקים אחרים".
כששאלתי בת כמה הילדה היא ענתה 21.
זאת לא טעות הקלדה – "הילדה" בת 21!
לא עובדת, לא מבלה ומבקשת לפעמים שהאמא שלה תשב איתה בלילה במיטה לפני שהיא נרדמת.
והאמא מה לעשות לא תמיד זה מסתדר לה…
באופן אישי אני לא חושבת שבגיל 21 זה הגיוני לרבוץ בבית כל היום בלי מעש.
אני גם לא חושבת שזה הגיוני לבקש מאמא לבוא ולשבת לידך במיטה בערב לפני השינה, אבל כיועצת התפקיד שלי הוא לא להגיד מה נכון וטוב לדעתי אלא, לעזור להורה לעשות את מה שנכון וטוב בעיניו וזה מה שתפס אותי במקרה הזה.
איך יכול להיות שאמא לבחורה בת 21 לא מרגישה בנוח להגיד לה "מצטערת אבל לא מתאים לי, לא מתאים לי לשבת לידך במיטה עד שתרדמי יש לי דברים אחרים לעשות…" או אפילו "לא מתאים לנו שאת כבר המון זמן בבית, לא לומדת, לא עובדת, לא יוצרת שום תוכנית לחייך" וכו
האמא הסבירה לי שהיא מפחדת לפגוע "בילדה"
שוב אני מזכירה מדובר בבחורה בת 21!
הלב שלי יצא אליה. אישה מקסימה, היא פשוט כלואה בבית שלה. בלי פרטיות ותחת פחד מתמיד שהיא תפגע בילדה שלה, שהילדה תכעס או אפילו תתנתק.
אם היה מדובר במקרה שהאמא מרוצה ושמחה, היינו יכולים לפתח דיון האם אנחנו מתחברים לגידול ילדים שככה נראים בבגרות שלהם, אבל זה לא המקרה – האמא רוצה לשנות, היא פשוט פוחדת לפגוע בילדה, אולי פוחדת מהילדה והתרגלה שמה שהילדה רוצה זה מה שהיא צריכה לספק… ממש מערכת יחסים של ספק ולקוח.
כל הורה שאני פוגשת רוצה שלילדים שלו יהיה טוב, שיגדלו מאושרים ושמחים. וכמובן שכולנו עושים הרבה כדי לחסוך מהם כאב והתמודדות עם סיטואציות שונות אבל…
איך הגענו למצב שאנחנו מבטלים את עצמינו לגמרי? למה אנחנו חושבים שלהגיד לילד את דעתנו זה לפגוע בו?
שימו בצד את העולם הערכי, איך יראה הדור הבא ואיזה עולם נשאיר אחרינו.
לפחות אל תאבדו את עצמכם! מותר לכם להגיד לא מתאים לי, לא מסתדר לי, מצטערת אני עסוקה. לא יקרה כלום לילד. הוא יבין שההורים שלו הם לא רובוטים שנמצאים מסביבו ומגיבים לכל בקשה וגחמה שלו.
ובקטנה לסיום, אתם יכולים לדמיין מישהו שאוהב את הילדים שלכם יותר מכם? גם אני לא. אז אל תחסכו מהם את הביקורת, את העצה הטובה ואת ההכוונה לחיים. תמיד עדיף לשמוע את זה בבית ומהאנשים שבאמת אוהבים אותנו, ככה יותר קל לתקן ולא לחיות באשליות שאני מושלם.
מה לעשות – בסוף הם יפגשו את העולם האמיתי וכדאי שיהיו מוכנים לדרך שמצפה להם.
מצד האמת ובמקום הערכי, ברגע בו הפכנו להורים יש לנו תפקיד – להכין את הילדים לחיים.
והחיים הם לא תמיד פיקניק 
